איך מתמודדים עם מחלת נפש: השיטות שהרופאים פחות מספרים לכם
אוקיי, בואו נהיה כנים. לכולנו יש רגעים כאלה.
כשהמוח מחליט שהוא כנראה זכה בלוטו והגיע הזמן לחגוג, רק שהוא שכח להזמין את שאר הגוף למסיבה.
או כשהוא מחליט שהמצב הנוכחי, שהוא בעצם די בסדר, דורש קצת דרמה.
רק בשביל הספורט.
ואז אתם מוצאים את עצמכם בתוך מערבולת.
מחשבות רצות כמו סוסים בפאניקה.
רגשות שמשתוללים בלי שום היגיון.
תחושה כללית כזו של "אני בטוח שיש כאן איזה סעיף קטן באותיות הקטנות שפספסתי כשהסכמתי להיוולד".
ברוכים הבאים לעולם המופלא, המורכב ולפעמים המעצבן להחריד, של התמודדות עם מה שכולנו מכנים… נו, אתם יודעים.
דברים שהם לא לגמרי "בסדר" שם למעלה.
אם אתם קוראים את זה, כנראה שהמוח שלכם גם הוא לפעמים משחק תופסת.
מחבואים.
שלושה מקלות.
וכל משחק אחר שגורם לכם לרצות פשוט להתכסות בשמיכה ולהישאר שם עד שהכל יגמר.
אבל מה אם נגיד לכם שזה לא חייב להיות ככה?
שלא רק שאפשר לשרוד את זה, אלא אפילו… רגע… לנצח?
טוב, אולי לא לנצח לגמרי, בואו לא נגזים.
אבל בטח שאפשר לחיות עם זה.
לנהל את זה.
ולא לתת לזה לנהל אתכם.
במקום להרגיש אבודים בתוך בלגן של רגשות ומחשבות, בואו נראה איך אפשר לסדר קצת את הכאוס.
למצוא את הכלים הנכונים.
ולא פחות חשוב – למצוא גם כמה רגעים של צחוק על כל הסיטואציה הלא הגיונית הזו.
כי למה לא בעצם?
כשהמוח משחק תופסת: מדריך לשליטה (וגם לקצת צחוק)
המוח: גאון, אבל לפעמים קצת… משוגע עלינו?
בואו נתחיל בעובדה פשוטה אך חשובה: המוח שלנו הוא הדבר הכי מורכב ומדהים ביקום המוכר לנו.
הוא אחראי על כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, עושים ואפילו חולמים.
הוא בנה את הפירמידות, המציא את האינטרנט, ואחראי על הסדרה האהובה עליכם בנטפליקס (טוב, בערך).
אבל כמו כל גאון אמיתי, לפעמים יש לו קצת… קפריזות.
רגעים כאלה שהוא מחליט שהוא יודע יותר טוב מכולם, ומנהל איזו הצגה פנימית רק לעצמו.
וזה, רבותיי וגבירותיי, השלב שבו העניינים מתחילים להיות מאתגרים.
כשמחשבות שליליות רצות בלופ אינסופי.
כשדאגה הופכת להיות צל קבוע.
או כשמצב הרוח צולל לעומקים שרק צוללנים מקצועיים מכירים.
לא, זה לא אומר שאתם "שבורים".
זה פשוט אומר שהמוח שלכם, המדהים הזה, נתקל באיזה קושי.
קצר.
לולאה שתקועה.
וזה קורה. להרבה מאוד אנשים.
יותר ממה שאתם חושבים.
הרבה יותר.
אז מה בעצם קורה שם בפנים? הצצה קטנה למפעל המחשבות
כשמדברים על "קשיי התמודדות נפשית" (בואו נקרא לילד בשמו, גם אם זה קצת מפחיד לפעמים), אנחנו מדברים על כל מיני דברים.
זה יכול להיות חרדה שתוקפת בלי אזהרה, בדיוק כשאתם מנסים להירגע.
דיכאון שצובע הכל באפור, ולפעמים מרגיש כמו משקולת שקשורה לרגל.
הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) שמאלצת אתכם לחזור שוב ושוב על אותה פעולה, למרות שאתם יודעים שזה לא הגיוני (אבל המוח צורח שכן!).
הפרעה דו קוטבית ששולחת אתכם לטיסה בין שיאים של אנרגיה ומינימום של מצב רוח.
או כל דבר אחר שמפריע לכם לחיות את החיים שאתם רוצים לחיות, בצורה חלקה ועם פחות כאב.
מאחורי הקלעים, במוח, יש כל מיני דברים שיכולים להשתבש.
כימיקלים כמו סרוטונין ודופמין שקצת יוצאים מאיזון – ברוכים הבאים לעולם הנוירוכימיה המופלא והמעצבן.
חיבורים בין אזורים שונים במוח שלא עובדים כמו שצריך, כמו קו טלפון מקולקל בדיוק ברגע שצריך להגיד משהו חשוב.
וגם, כמובן, דברים שקרו לנו בחיים. החוויות שעיצבו אותנו, ולפעמים גם שברו אותנו קצת.
חוויות קשות.
טראומות.
סטרס יומיומי שמצטבר כמו הר זבל, ויום אחד פשוט קורס עלינו.
גנטיקה, סביבה, אירועי חיים – הכל משחק תפקיד.
כל אלה יכולים להשפיע על ה"תוכנה" שהמוח שלנו מריץ.
ולפעמים, התוכנה הזו נתקעת.
קורסת.
או סתם מציגה לכם הודעות שגיאה בלתי מובנות.
המטרה היא לא לתקן את המוח ולהפוך אותו ל"מושלם" (כי מה זה מושלם בכלל? יש דבר כזה?).
המטרה היא ללמוד איך לעבוד איתו.
איך להבין את השפה המוזרה שלו.
איך לזהות את המלכודות שהוא טומן.
ולחיות, למרות הקשיים.
למרות הבאגים.
ולמרות הרצון העז לפעמים לפרמט הכל ולהתחיל מחדש (אל תנסו את זה בבית!).
הכלים שיהפכו אתכם ל"מנהלי הפרויקט" של המוח: החיים הם לא חזרת גנרלית
עכשיו מגיע החלק המעניין באמת.
אחרי שהבנו שזה לא אנחנו דפוקים, אלא רק המוח שצריך קצת עזרה בתחזוקה, בואו נדבר על מה אפשר לעשות בפועל.
יש המון כלים.
הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
חלקם דורשים עבודה קשה ומחויבות לאורך זמן.
אחרים קלים יותר ליישום ונותנים הקלה מיידית (אבל לרוב זמנית).
העניין הוא למצוא מה עובד בשבילכם.
המסע הוא אישי.
לא לפחד לנסות.
לא לפחד להיכשל (כי כן, זה יקרה).
ולא להתייאש אם משהו לא עובד מיד. תנסו משהו אחר!
תרפיה: לא רק בשביל "משוגעים" (וגם לא צריך לשכב על ספה, אלא אם בא לכם)
המיתוס הכי גדול, הכי נפוץ והכי מעצבן על תרפיה הוא שזה רק בשביל אנשים עם בעיות ממש ממש קשות, שאסור לדבר עליהן בגלוי.
שטויות במיץ עגבניות חמוץ.
תרפיה, או פסיכותרפיה, היא כמו ללכת לחדר כושר למען הנפש. בונים שרירים מנטליים.
או כמו שיעור פרטי בפענוח המוח שלכם, עם מדריך שיודע איפה לחפש את הבאגים.
זה מקום בטוח לדבר על הכל. אבל באמת הכל.
ללא שיפוטיות.
בלי ביקורת.
עם איש מקצוע שאומן לשמוע, להבין, ולתת לכם כלים ספציפיים למצב שלכם.
יש המון סוגים של תרפיה, ממש כמו שיש סוגים של אימונים בחדר כושר:
- טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT): אהוב הקהל, ובצדק. הוא הפרגמטיסט. מתמקד בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים שלא משרתים אתכם. זה כמו ללמד את המוח הרגלים חדשים, טובים יותר. פחות להתעכב על "למה אני חושב ככה" ויותר על "איך אני חושב אחרת ופועל אחרת".
- טיפול פסיכודינמי: החוקר. יותר מתמקד בחקירת העבר, חוויות ילדות, והשפעתן על ההווה. למה אנחנו נופלים שוב ושוב לאותם דפוסים? מהם השורשים של הקשיים שלנו? זה קצת כמו להיות בלש בתוך הנפש של עצמך, ולפעמים זה מרתק (ולפעמים קצת כואב, אבל לרוב משחרר).
- טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT): מציל חיים למי שמתקשה בוויסות רגשי קיצוני או מתמודד עם קושי ביצירת יחסים יציבים. מלמד מיומנויות קונקרטיות של קשיבות (מיינדפולנס), סבילות למצוקה, יעילות בינאישית ו-וויסות רגשי. בקיצור, איך לא לתת לרגשות להשתלט לגמרי ולהרוס הכל, ואיך לתקשר עם אחרים בלי לייצר עוד דרמות מיותרות.
- טיפול באמצעות אומנות/מוזיקה/דרמה: לפעמים קשה לשים מילים על מה שעובר עלינו. הטיפולים האלה מאפשרים ביטוי רגשי דרך יצירה. זה יכול להיות משחרר ומאיר עיניים בצורה ששיחה פשוטה לא מאפשרת.
התרפיסט הוא לא קוסם.
הוא גם לא יפתור לכם את הבעיות בשעה טיפול (אלא אם כן הוא באמת קוסם, ואז המחיר בטח גבוה בהרבה).
הוא יעזור לכם להבין אותן, לראות אותן מזווית אחרת, ולבנות את הכלים שאתם צריכים כדי להתמודד, להתחזק ולצמוח.
זה תהליך.
לפעמים מייגע.
לפעמים כואב.
לפעמים מרגיש שאתם הולכים אחורה (זה קורה!).
אבל לרוב, הוא שווה כל רגע (וכן, גם כל שקל. בריאות הנפש שווה השקעה).
תרופות פסיכיאטריות: סוף העולם? או סתם עוד כלי בארגז? הפעם בלי דרמה מיותרת
אה, המילה המפחידה. "תרופות".
מיד עולים לראש מיתוסים מפחידים על "זומבים", "התמכרות", "שינוי אישיות טוטאלי".
בואו ננשום שניה עמוק. ונזכיר לעצמנו שהמוח שלנו אוהב לפעמים לייצר סיפורי אימה.
במציאות, תרופות פסיכיאטריות, כשהן ניתנות בצורה נכונה ומקצועית על ידי איש מקצוע מוסמך (פסיכיאטר! לא דוד ג'ורג' השכן שמבין עניין), יכולות להיות מצילות חיים. פשוטו כמשמעו.
הן לא "פותרות" את הבעיה מהשורש (בדרך כלל), אבל הן יכולות לעזור לאזן את אותם כימיקלים שהזכרנו קודם, שהשתגעו קצת ורוקדים סמבה בלי קצב.
הן יכולות להוריד את העוצמה של החרדה לרמה שמאפשרת לנשום.
לשפר את מצב הרוח מהאפור הכהה לאפור בהיר יותר (ולפעמים אפילו לצבעוני).
לעזור לישון טוב יותר בלי סיוטים או מחשבות טורדניות.
להפחית מחשבות אובססיביות או כפייתיות.
בקיצור, הן יכולות לתת לכם את ה"ספייס", את השקט היחסי, שאתם צריכים כדי שהכלים האחרים (כמו תרפיה, שינויים באורח חיים) יוכלו לעבוד.
כמו שלוקחים תרופה ללחץ דם גבוה או לסוכרת, לפעמים המוח זקוק לתמיכה כימית כדי לתפקד.
חשוב לזכור כמה דברים קריטיים על תרופות:
- תרופות הן כלי עזר, לא תמיד הפתרון היחיד, ולרוב הן יעילות יותר בשילוב עם תרפיה. השילוב הוא לרוב מנצח.
- לוקח זמן למצוא את התרופה הנכונה, המינון הנכון, ואת השילוב הנכון (אם יש צורך בכמה). זה דורש סבלנות, תקשורת פתוחה עם הפסיכיאטר, ולפעמים קצת ניסוי וטעייה. אל תתייאשו בפעם הראשונה אם זה לא מרגיש מושלם.
- כן, יכולות להיות תופעות לוואי. כמו לכל תרופה! לרוב הן קלות וחולפות תוך כמה ימים או שבועות. אם לא, או אם הן קשות – מדברים עם הפסיכיאטר! תמיד אפשר לשנות תרופה או מינון. אל תסבלו בשקט.
- להשתמש בתרופה זה לא כישלון. זה לא "ויתור". זה פשוט עוד צעד אקטיבי ומתקדם בטיפול בעצמכם. זה כמו להרכיב משקפיים אם לא רואים טוב. פשוט משפרים את התפקוד.
- הפסקת תרופות צריכה להיעשות רק בייעוץ פסיכיאטרי, בהדרגה ולא בבת אחת, גם אם אתם מרגישים טוב. זה קריטי למניעת הידרדרות או תופעות לוואי לא נעימות.
ההחלטה על תרופות היא אישית ודורשת דיון פתוח וכנה עם הפסיכיאטר שלכם. הוא שם כדי לעזור לכם, לא להפוך אתכם לזומבים. תשאלו שאלות! תביעו חששות! זה הגוף והמוח שלכם, יש לכם זכות מלאה להבין מה קורה ומהן האפשרויות.
המטרה היא למצוא את המסלול הכי טוב בשביל אתם. לא מה שנראה טוב על הנייר, אלא מה שמרגיש נכון ומאפשר לכם לתפקד טוב יותר.
ארגז הכלים היומיומי: פריטים חיוניים שלא תרצו לצאת מהבית בלעדיהם (גם אם לא תמיד בא לכם להשתמש בהם)
מעבר לטיפולים מקצועיים, יש המון דברים קטנים (ולא כל כך קטנים) שאתם יכולים לעשות בעצמכם, ביום יום, כדי לשפר את ההתמודדות ולחזק את החוסן הנפשי.
זה כמו מריחת קרם הגנה או צחצוח שיניים – דברים בסיסיים ששומרים על בריאות טובה לאורך זמן.
אז מה מכיל הארגז הזה? הנה כמה פריטים חיוניים:
- תנועה (או ספורט, אם אתם בקטע): כן, שוב פעם פעילות גופנית. כמה משעמם, נכון? אבל זה עובד! וזה לא מיתוס. ספורט משחרר אנדורפינים (חומרים כימיים במוח שגורמים להרגשה טובה, מן "אקמול טבעי") ומפחית סטרס ומתח. לא חייבים לרוץ מרתון או להרים משקלים כבדים. גם הליכה קצרה בפארק, יוגה עדינה, ריקוד מטורף בסלון כשאין אף אחד רואה (או גם אם יש!) – הכל נחשב. העיקר לזוז.
- תזונה (לגוף ולנשמה): הגוף והמוח מחוברים, הפתעה הפתעה! אכילה מאוזנת עוזרת לייצב מצב רוח, רמות אנרגיה, ואפילו משפיעה על המיקרוביום במעיים, שקשור קשר הדוק למצב הנפשי. פחות סוכר, פחות מזון מעובד, יותר ירקות, פירות, שומנים בריאים (אבוקדו! אגוזים!). כן, זה פשוט כמו שזה נשמע (וקשה כמו שזה נשמע לפעמים, במיוחד כשמדוכאים או בחרדה). תתחילו בשינויים קטנים.
- שינה (התיקון הגדול של המוח): המוח צריך את זמן ההתאוששות, העיבוד והניקוי שלו. חוסר שינה הוא מתכון בטוח להחמרת חרדה, דיכאון, וקושי בוויסות רגשי. נסו לשמור על שעות שינה קבועות, ליצור שגרת שינה מרגיעה. המסך הכחול של הטלפון לא עוזר, אגב.
- קשיבות (מיינדפולנס – להיות ברגע הזה, בלי לשפוט): היכולת להיות נוכחים ברגע הזה, לשים לב למחשבות ורגשות שעולים בלי להיסחף איתם כאילו הם האמת האבסולוטית. זה לא "לרוקן את הראש" (זה בלתי אפשרי ומי שאומר שכן, משקר או קוסם), אלא לאפשר למחשבות לעבור כמו עננים בשמיים. יש אפליקציות מעולות, קורסים, ומלא מדריכים חינם ברשת. שווה לנסות. זה משנה פרספקטיבה.
- ניהול סטרס (למצוא שסתומי ביטחון): למצוא דרכים בריאות להתמודד עם לחץ החיים הבלתי נמנע. נשימות עמוקות (כן, שוב, זה עובד!), מדיטציה קצרה, האזנה למוזיקה אהובה, בילוי בטבע, אמבטיה חמה, כתיבת יומן. כל מה שעוזר לכם להרגיע את המערכת העצבית שלכם שעלולה להיות במצב "הישרדות" תמידי.
- תחביבים, יצירה ובילויים (נשמה קטנה): דברים שעושים לכם טוב על הלב, שמכניסים שמחה ומשמעות לחיים. ציור, נגינה, קריאה, גינון, אפייה, ריקוד, צפייה בסרטים מצחיקים. משהו שנותן לכם הפסקה מהקשיים, שמחה קטנה, ותחושת הישג, לא משנה כמה קטנה.
- גבולות (כי "לא" זה לא מילה גסה): ללמוד להגיד "לא". לעבודה שגוזלת את כל האנרגיה, לאנשים שמרוקנים אתכם, למחויבויות מיותרות. להגן על הזמן והאנרגיה שלכם הוא קריטי לבריאות הנפש. זה לא אנוכי, זה הכרחי, ואפילו אומץ.
- מערכות יחסים (אנשים הם לפעמים הפתרון): אנשים שתומכים בכם, שמבינים (או לפחות מנסים), שמקשיבים בלי שיפוטיות. חברים, משפחה, קבוצות תמיכה. לבודד את עצמכם זה הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות. אתם לא צריכים לעבור את זה לבד, ולרוב גם לא יכולים.
הנקודה כאן היא לא לעשות הכל מושלם כל הזמן. זה בלתי אפשרי, מיותר, ומעייף רק מלחשוב על זה.
המטרה היא לשלב כמה שיותר מהכלים האלה בשגרה שלכם, בצורה שמתאימה לכם.
להתחיל בקטן.
לבנות הרגלים בהדרגה.
ולהיות סבלניים וחומלים עם עצמכם בתהליך. יהיו ימים טובים ופחות טובים.
הכוח של "ביחד": למה לא כדאי לנסות לנצח את המוח לבד? (רמז: זה כנראה לא יעבוד)
אחד הדברים הכי קשים, ואולי הכי הרסניים, כשמתמודדים עם קשיים נפשיים הוא התחושה של בדידות.
השקט שמסביב, בזמן שבפנים יש סערה, יכול להרגיש כמו צעקה בתוך הראש.
ואז מגיעה הבושה.
הפחד שישפטו אתכם כ"חלשים" או "משוגעים".
הרצון להסתיר את "הסוד האפל" שלכם, כאילו הוא הכתם הכי נורא בעולם.
טעות! טעות גדולה! טעות היסטורית!
התמודדות היא הרבה יותר קלה, הרבה יותר אפקטיבית, ובעיקר הרבה יותר נסבלת, כשיש לכם רשת תמיכה.
אנשים שיודעים מה עובר עליכם.
שמקבלים אתכם.
שמוכנים להקשיב.
שמוכנים לעזור.
מי ברשת שלכם? (רמז: זה לא רק עוקבים באינסטגרם או חברים וירטואליים)
רשת תמיכה אמיתית בנויה מאנשים בשר ודם שאכפת להם מכם ושמוכנים להיות שם בשבילכם, גם כשאתם לא במיטבכם.
זה יכול להיות:
- בן/בת זוג או משפחה קרובה: האנשים שהכי קרובים אליכם פיזית ורגשית. לפעמים מספיק רק שהם ידעו מה עובר עליכם, גם אם הם לא לגמרי מבינים את עומק הדברים. הידיעה שהם יודעים והם שם, גם אם בשקט, יכולה להיות נחמה גדולה.
- חברים טובים (האמיתיים): לפעמים דווקא חבר שמחוץ למעגל המשפחתי, עם פחות "מטען" ופחות היסטוריה, יכול להציע פרספקטיבה אחרת או פשוט להקשיב בלי סוף ובלי דרמות מיותרות. לפעמים שיחה עם חבר היא הטיפול הכי טוב שיש (אבל לא מחליף טיפול מקצועי, כן?).
- קבוצות תמיכה: אנשים שמתמודדים עם דברים דומים לשלכם. זה יכול להיות פורום אינטרנטי (יש המון כאלה, רק צריך למצוא את הנכונים), קבוצה פיזית שנפגשת, או אפילו פשוט שיחות עם אנשים שפגשתם בטיפול קבוצתי. ההבנה, הקבלה, והידיעה שאתם לא לבד בעולם עם הקושי הזה יכולות להיות מדהימות ומעצימות.
- אנשי מקצוע: התרפיסט, הפסיכיאטר, הרופא המשפחה, עובד סוציאלי. הם חלק חיוני ברשת התמיכה המקצועית שלכם. הם שם כדי לתת את הכלים, הידע, הטיפול הרפואי וההכוונה הנכונה. הם לא חברים, אבל הם שותפים מרכזיים במסע ההתמודדות שלכם.
לפתוח את הפה ולדבר על מה שעובר עליכם זה אולי הדבר הכי קשה ומפחיד שתעשו.
הפחד מדחייה, משיפוטיות, מאי-הבנה הוא עצום.
אבל זה גם אולי הדבר הכי חשוב והכי משחרר.
כי ברגע שאתם שוברים את קשר השתיקה, אתם מבינים שאתם לא לבד.
ושיש אנשים שמוכנים להחזיק לכם את היד (גם וירטואלית), להציע מילה טובה, או פשוט להגיד "אני יודע/ת שזה קשה" בלי לנסות לפתור לכם את הכל.
אל תזלזלו בכוח של קשר אנושי, גם אם אתם מרגישים שאתם "נטל" או ש"אף אחד לא יבין". לרוב, זה פשוט לא נכון.
לחיות את החיים, למרות הכל: זה אפשרי? (ספוילר: כן!)
אחרי שצוללים לכל עולם הטיפולים והכלים, אחרי שמבינים קצת יותר את המוח שלנו ואת הקשיים שלו, לפעמים נשאלת השאלה הגדולה:
האם באמת אפשר לחיות חיים מלאים, שמחים, עם משמעות, גם כשהמוח לפעמים משחק תופסת או מחבואים במקומות הכי לא צפויים?
התשובה היא:
כן. בהחלט כן.
ההתמודדות היא תהליך. לא אירוע חד פעמי.
לפעמים יש עליות וירידות, בדיוק כמו בגרף מניות (רק שלפעמים הירידות תלולות יותר).
ימים טובים יותר, שבועות טובים יותר, חודשים טובים יותר.
וימים פחות טובים, שבועות פחות טובים, חודשים פחות טובים.
ההבדל הוא שעם הכלים הנכונים, התמיכה המתאימה, וההבנה שזה חלק מהמסע, הימים הפחות טובים הופכים לפחות מפחידים.
פחות משתקים.
פחות מרגישים כמו סוף העולם.
ויותר ניתנים לניהול.
להתמודד זה לא אומר "להיפטר מהבעיה לנצח נצחים".
זה אומר ללמוד לחיות איתה.
להכיר אותה כמו שמכירים שכן קצת רועש.
לדעת מתי היא עלולה להופיע ואיך להתמודד כשהיא מגיעה.
ולא לתת לה להגדיר אתכם או להשתלט על כל החיים.
אתם לא "החרדה שלכם" או "הדיכאון שלכם" או "ה-OCD שלכם".
אתם אדם.
אדם עם חרדה.
אדם שמתמודד עם דיכאון.
אדם עם נטיות אובססיביות.
יש הבדל עצום. עולם ומלואו.
ולהכיר בהבדל הזה, לזכור אותו כל הזמן, זה הצעד הראשון והכי חשוב לקראת חיים שאתם בוחרים לחיות, חיים שמלאים בדברים שחשובים לכם, ולא חיים שהקושי מכתיב את הקצב והתוכן שלהם.
3 דברים שאסור לשכוח בדרך (גם כשקשה ומתחשק לשכוח הכל)
במסע הזה של התמודדות, שהוא כאמור מרתון ולא ספרינט, יש כמה עקרונות בסיסיים שכדאי לאמץ:
- חמלה עצמית: היו טובים לעצמכם. בדיוק כמו שהייתם לחבר טוב שעובר תקופה קשה. אתם עושים כמיטב יכולתכם עם הכלים, הידע, והאנרגיה שיש לכם ברגע נתון. זה בסדר לא להיות בסדר לפעמים. זה בסדר ליפול. מה שחשוב זה לקום אחר כך.
- סבלנות (הרבה ממנה): אין פתרונות קסם. אין כדור שיפתור הכל בן לילה. שינוי אמיתי, עמוק, ובר קיימא לוקח זמן. לפעמים המון זמן. אל תצפו לראות תוצאות מיידיות או מושלמות. היו סבלניים עם התהליך, עם הטיפול, ובעיקר עם עצמכם. כל צעד קטן קדימה הוא צעד משמעותי.
- חגיגת ניצחונות קטנים (כי הם בעצם ענקיים): הצלחתם לצאת מהמיטה היום למרות שזה הרגיש בלתי אפשרי? ניצחון! עניתם לטלפון למישהו שדאג? ניצחון! עשיתם מקלחת? ניצחון ענק! אכלתם משהו מזין? יצאתם לסיבוב קצר בחוץ? כל צעד קטן שאתם עושים, במיוחד בימים קשים, הוא סיבה לחגיגה. אל תמעיטו בערכם. הניצחונות הקטנים בונים את החוסן לטווח הארוך.
החיים עם מוח שלפעמים משחק תופסת יכולים להיות מאתגרים, אין מה לשקר. לפעמים זה מרגיש כמו מלחמה יומיומית.
אבל הם גם יכולים להיות מלאי משמעות, שמחה, קשרים עמוקים, הצלחות קטנות וגדולות, ואפילו, כן, צחוק.
צחוק על הסיטואציה הלא הגיונית.
צחוק על עצמכם (במובן הכי אוהב ומקבל שיש).
וצחוק שיזכיר לכם, ברגעים הכי קשים, שיש בכם כוח עצום להתמודד, לצמוח, ואפילו לשגשג.
שאלות שרציתם לשאול (אבל התביישתם, ובצדק!) 5 תשובות מהירות וישירות
האם זה יעבור אי פעם לחלוטין, ואני אחזור להיות "רגיל/ה"?
זו שאיפה מובנת, אבל התשובה מורכבת. עבור חלק מהאנשים, בהחלט כן, תקופה קשה עם טיפול מתאים מובילה להחלמה מלאה. עבור אחרים, מדובר בהתמודדות ארוכת טווח שמצריכה תחזוקה שוטפת (טיפול, תרופות, כלים יומיומיים). הנקודה היא לא בהכרח לחזור להיות "רגיל" (כי מי בכלל רגיל?), אלא ללמוד לחיות עם זה בצורה מיטבית, להגיע לאיכות חיים טובה, גם אם הקושי לא נעלם לחלוטין. יש חיים מלאים גם עם התמודדות.
איך אפשר למצוא מטפל/פסיכיאטר טוב שבאמת יתאים לי?
שאלה מצוינת, וחשובה מאין כמותה! התחילו בקופת החולים שלכם, יש להם רשימות של אנשי מקצוע בהסדר, לפעמים עם עלויות מסובסדות. אפשר גם לחפש באינטרנט באתרים מקצועיים שמציגים פרופילים של מטפלים (פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים) לפי אזור התמחות, מיקום, ושכר טרחה. המלצות מחברים, משפחה, או רופא משפחה שאתם סומכים עליו יכולות גם לעזור. הכי חשוב: אל תתביישו לקבוע פגישת היכרות אחת או שתיים עם כמה מטפלים פוטנציאליים ולראות אם יש "כימיה" טובה והרגשה נוחה. זה קריטי להצלחת הטיפול, כי הקשר הטיפולי הוא חלק משמעותי מהריפוי.
מה עושים בהתקף חרדה, הרגע הזה שבו הכל משתגע?
קודם כל, לנשום! זה נשמע בנאלי, אבל נשימות עמוקות ואיטיות יכולות לעזור לווסת את מערכת העצבים הסימפתטית שנכנסה למצב הישרדות. נסו טכניקות הארקה (Grounding): התמקדו בחושים שלכם – 5 דברים שאתם רואים, 4 דברים שאתם מרגישים פיזית, 3 דברים שאתם שומעים, 2 דברים שאתם מריחים, 1 דבר שאתם טועמים. זה עוזר להחזיר אתכם לרגע הנוכחי ולעצור את הסחף של המחשבות. זכרו שזה לא מסוכן, רק מאוד מאוד לא נעים, וזה יעבור. התקף חרדה תמיד עובר. אם התקפים שכיחים, חשוב מאוד לפנות לעזרה מקצועית כדי ללמוד אסטרטגיות התמודדות ארוכות טווח ולחקור את הסיבות להם.
האם קנאביס רפואי עוזר להתמודד עם קשיי נפש, או שזה מיתוס?
זו שאלה מורכבת ונושא שעדיין נחקר רבות ויש עליו ויכוחים רבים בעולם הרפואה. יש עדויות אנקדוטליות (סיפורים אישיים) שאנשים מסוימים מוצאים הקלה בתסמינים כמו חרדה, כאב כרוני שמחמיר מצב נפשי, או נדודי שינה. יחד עם זאת, לרוב הוא אינו נחשב קו טיפול ראשון לקשיי נפש, ויכולות להיות לו גם השפעות שליליות משמעותיות, במיוחד על אנשים עם נטייה לפסיכוזה או הפרעות חרדה מסוימות (הוא יכול להחמיר חרדה אצל חלק מהאנשים). השימוש בקנאביס רפואי לטיפול בקשיי נפש חייב, אבל חייב, להיות בפיקוח רפואי קפדני על ידי פסיכיאטר מומחה בתחום, רק לאחר שטיפולים מקובלים אחרים כשלו או לא התאימו. זה לא פתרון קסם ויש לו סיכונים.
איך לדבר עם מישהו קרוב (בן/בת זוג, חבר, בן משפחה) שמתמודד עם קושי נפשי?
הכי חשוב זה להקשיב. פשוט להקשיב. בלי שיפוטיות. בלי לנסות "לתקן" אותם או לתת עצות נשיות וריקות מתוכן כמו "תתעודד!" או "תחשוב חיובי!". אלו משפטים שיכולים לעשות יותר נזק מתועלת. פשוט להיות שם פיזית או רגשית. להגיד משפטים כמו "אני כאן בשבילך, לא משנה מה", "אני מאמין/ה בך וביכולת שלך לעבור את זה", "את/ה לא לבד, גם אם זה מרגיש ככה", "אני לא מבין/ה בדיוק מה עובר עליך, אבל אני כאן כדי ללמוד ולהקשיב". אפשר לשאול "איך אני יכול/ה לעזור לך עכשיו?" (לפעמים התשובה היא "פשוט תשב/י לידי בשקט"), אבל לכבד אם הוא/היא לא יודע/ת או לא רוצה עזרה כרגע, או אם הוא/היא מתרחק/ת. אל תיקחו את זה אישית. לפעמים, רק הידיעה שיש מישהו שאכפת לו, גם אם בשקט מהצד, עושה הבדל ענק בעולם שלהם.
סיכום: אתם חזקים יותר ממה שאתם חושבים (גם אם המוח לא מסכים לרגע)
אז הנה זה.
מסע קצר (יחסית לגודל הנושא) לתוך העולם המורכב של התמודדות עם קשיים נפשיים.
ראינו שהמוח שלנו הוא יצירת מופת, גם כשהוא לפעמים עושה לנו צרות או משחק איתנו משחקים הזויים.
שלפעמים, המצוקה הנפשית היא פשוט סימן שהגיע הזמן לטפל בעצמכם קצת אחרת, קצת יותר לעומק.
שאין שום בושה בלבקש עזרה.
שיש מגוון עצום של כלים שיכולים לעזור לנו לנהל את הקשיים, למצוא הקלה, ולא לתת להם לנהל אותנו.
ושהכוח של להיות "ביחד", של תמיכה הדדית, הוא בלתי ניתן להערכה וקריטי להצלחה.
זכרו תמיד:
הקושי הוא אמיתי. הוא לא "בראש שלכם" (ובעצם, גם אם הוא בראש שלכם, זה עדיין אמיתי לגמרי!).
הכאב קיים. הוא לגיטימי. מותר לכם להרגיש אותו.
התסכול מהסיטואציה, מהמוח שלא "מתנהג יפה", מהקושי לתפקד – הכל לגיטימי לחלוטין.
אבל גם התקווה אמיתית.
השיפור אפשרי, בדרך כלל יותר ממה שאתם חושבים ברגעים הכי קשים.
והחיים שאתם רוצים לחיות, חיים מלאים, משמעותיים, עם שמחה ואפילו צחוק – נמצאים בהישג יד.
להגיע לשם ידרוש עבודה קשה.
המון סבלנות (בעיקר כלפי עצמכם!).
ונכונות לנסות דברים חדשים, לבקש עזרה, וכן, לפעמים גם קצת הומור ציני על כל הסיטואציה המוזרה והאבסורדית הזו של להיות אדם עם מוח שמשחק תופסת.
אבל יש בכם את הכוח. הרבה יותר ממה שאתם מדמיינים.
אל תתביישו לבקש עזרה מקצועית.
אל תפחדו לדבר על זה עם אנשים שסומכים עליהם.
ואל תשכחו לרגע שאתם, בדיוק כפי שאתם, עם כל המורכבויות והאתגרים, לגמרי בסדר.
ובעצם, הרבה יותר מבסדר.
אתם גיבורים שעוברים מסע לא פשוט.
והמסע הזה, למרות הקשיים, יכול להוביל אתכם למקומות של גילוי עצמי, חוסן ועומק שלא הייתם מגיעים אליהם בדרך אחרת.
צאו לדרך.
ותהיו טובים לעצמכם.
מאוד.
כתיבת תגובה